החלטה בתיק ב"ש 91745/07

1.        לפני בקשה לעיכוב ביצוע מאסר בפועל שהוטל על המבקש, לתקופה של 30 חודשים, על-ידי בית-המשפט לתעבורה בפתח-תקווה (כב' השופטת וישקין) ב- ת.ד. 2187/06 וזאת עד למתן פסק-דין בערעור שהגיש המבקש.

על-פי הבקשה, המבקש הורשע בעבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, עזיבת מקום התאונה ושיבוש הליכי משפט. בנוסף לתקופת המאסר כאמור לעיל, נגזרו על המבקש 6 חודשי מאסר על-תנאי ל-3 שנים ופסילה מלהחזיק ברישיון-נהיגה ל-15 שנה.

לטענת בא-כוח המבקש, סיכויי המבקש לזכות בערעור גבוהים ביותר, שכן, אף שירות-המבחן, בהמלצת הפסיכיאטרית המחוזית, גרסו כי אין לשלוח המבקש למאסר לאור נטיותיו האובדניות, דבר המהווה סכנה מהותית לחיי המבקש.

עוד מוסיף וטוען בא-כוח המבקש - מדובר בכתב-אישום שתחילתו בסעיף הפקרה אשר נמחק לפני גזר-הדין, אך משום מה, החליט בית-המשפט להעניש את המבקש על-פי סעיף ההפקרה.

עוד נטען כי למבקש, שהוא סב לנכדים, מחלת סכרת קשה, שהחריפה עם התאונה, עד כדי קבלת פרכוסים בזמן התקף.

אשת המבקש תיארה בפני בית-המשפט מה קורה למבקש במצב של "היפו" עקב המחלה. כיום, לדבריה, מזריק 5 זריקות אינסולין ביום. צורפו אישורים רפואיים אודות אירוע "היפוליגמיה" שאירע ביום 23.6.2007, בגינו הוזעק מד"א ואחר-כך אושפז המבקש בבית-חולים "אסף הרופא".

2.        כל טענותיו של בא-כוח המבקש המועלות בבקשה ובערעור, נטענו בבית-משפט קמא, אשר התייחס לכל אחת ואחת מהן במסגרת גזר-הדין.

המבקש גרם ברשלנותו לתאונת-דרכים, בה נגדע פתיל חייו של המנוח, יליד 1912, אשר חצה את הכביש במעבר-חצייה ברח' גורדון בפתח-תקווה. התאונה התרחשה בשעה 11:00 לערך, בעוד המבקש נוהג ברכב מסע, במקום שדה-ראייה פתוח של לפחות 50 מ' עד למעבר-החצייה.

המנוח הספיק לעבור על מעבר-החצייה כ-4 מטרים. המבקש המשיך בנסיעתו שמאלה, תוך שהוא גורר את המנוח תחת גלגלי רכבו למרחק ניכר.

במסגרת גזר-הדין אמר בית-המשפט קמא את דברו בעניין ההפקרה:

"אכן, לא ניתן 'להפקיר' במובן המשפטי של סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה שרידי גופת אדם - אולם, עזיבת מקום התאונה בנסיבות אלה, ללא הודעה למשטרה וללא מסירת פרטי הפוגע (פעולות שעניינם נטילת אחריות) - פגומה בפגם מוסרי, אשר איננו נופל בחומרתו וברמת כיעורו מזה הנלווה לעבירת ההפקרה..."

עוד עולה מתוך גזר-הדין, בית-המשפט קמא נתן משקל להודאת המבקש באשמה, לחיסכון בזמנם של העדים, ומנע סבל נוסף ממשפחת המנוח.

3.        טרם גזר-הדין, נשלח המבקש לבדיקת הפסיכיאטר המחוזי. הוגשה חוות-דעת. ממצאיה מדברים על תופעות פוסט-טראומתיות, עם אפקט דיכאוני. אולם, שוללים מחשבות אובדניות.

כמו-כן, הוגשו לבית-המשפט קמא תסקיר שירות-מבחן; צורפו מסמכים מטעם ד"ר אנטולי בקשי, רופא המשפחה ומטעם ד"ר בן-הטוב ראובן, פסיכיאטר מומחה, המטפל במבקש במסגרת קופת-חולים.

תסקיר שירות-המבחן ממליץ שלא לשלוח המבקש לכלא, כאשר ברקע לכך - ציטוט טלפוני מפסיכולוגית שטיפלה במבקש, והעריכה כי שליחתו למאסר עלולה להביא לסיכון אובדני. זאת, בניגוד לחוות-דעת פסיכיאטרית ולחוות-דעתו של ד"ר בן-הטוב המטפל במבקש כאמור במסגרת קופת-חולים, ואשר כתב במסמך מיום 19.12.2006: "ללא מחשבות שווא, אין מחשבות אובדניות".

נוכח האמור לעיל, לא ניתן לראות סיכויי הערעור כודאיים במיוחד.

4.        לבקשה דומה נדרשתי במסגרת ב"ש 94094/06 בעניינו של סויסה אברהם , עיכוב ביצוע מאסר בפועל בן 15 חודשים בגין גרימת מוות ברשלנות וגרם חבלה של ממש. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה. ערעור שהוגש על החלטה זו, ע"פ  4512/07 נדחה גם הוא.

כל שנאמר בהחלטתי בעניין סוויסה , יש לראותו כחוזר ונשנה בהחלטה זו.

למצבו הרפואי של המבקש מענה רפואי במסגרת שב"ס.